יום ראשון, 11 בנובמבר 2007

מה ההבדל בין מחמוד עבאס ליאסר ערפאת?

הפלסטינים מציינים היום בטקסים שונים מלוא שלוש שנים למותו של ראש אש"ף יאסר ערפאת. לקראת היום הזה היו בשבוע שעבר כמה כנסים שאחד מהם התקיים באל-בירה ובלט בהשתתפותו שמה רפיק אלחוסייני ראש לשכתו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס. כדאי לשים לב לדברים שאמר על הנשיא הפלסטיני עבאס ועל האסטרטגיה של הפלסטינים לקראת "ועידת אנאפוליס". לרבים מהישראלים מצטייר הנשיא הפלסטיני כדמות מתונה יותר מיאסר ערפאת. בניגוד לערפאת הבלתי מגולח שלבש מדים וחגר אקדח נראה תמיד מחמוד עבאס לבוש בחליפות וחייכן. הוא מדבר בניחותא וכל מי שמדבר עימו מתרשם מדמות ה"סבא הטוב", בעל השיער הלבן המגנה את הטרור ומעוניין להגיע לשלום עם ישראל. האם באמת מחמוד עבאס מתון יותר מיאסר ערפאת בעמדותיו המדיניות? התשובה היא חד משמעית לא ולא.
הבה ונבחן את התבטאויותיו של רפיק אלחוסייני ראש לשכתו של הנשיא עבאס באותו הכנס באלבירה. ובכן, אומר אלחוסייני: "יש מחלוקת בין מחמוד עבאס לבין המנוח יאסר ערפאת אבל ההבדל הוא בטקטיקה לא באסטרטגיה. עבאס היה עם ערפאת במשא ומתן בקמפ דיויד והוא התנגד לחתימה על ההסכם. העקרונות הפלסטינים ברורים ואין עליהם אבק". ובכן אלחוסייני צודק. כמי שהיה הכתב המדיני של "קול ישראל" וכיסה את ועידת קמפ דיויד, אני יכול לומר בוודאות שמחמוד עבאס ואחמד קריע (אבו עלא) הם שהקשיחו את עמדותיו של יאסר ערפאת, במהלך הועידה והאיצו בו שלא לחתום שום הסכם עם ישראל.
ההבדל בטקטיקה בין עבאס וערפאת ידוע. הנשיא מחמוד עבאס גורס שבמשא ומתן מדיני אפשר להשיג יותר מישראל מאשר רק בדרך הטרור שבה הלך ערפאת וצריך לשלב בין שתי הדרכים. בהמשך דבריו מסביר זאת, רפיק אלחוסייני, כך: "ההתנגדות המזויינת היא רק צורה אחת של התנגדות והיא לא מועילה בכל זמן ובכל מקום, אם נסתמך רק על מלחמה בישראל באמצעות הנשק הרי שמראש התוצאה ידועה וישראל תנצח".
גם באשר לירושלים מסביר אלחוסייני את האסטרטגיה של הנשיא עבאס והיא איננה שונה מהאסטרטגיה של ערפאת בקמפ דיויד. "ירושלים היא בירת המדינה הפלסטינית, הוא אומר, ויש לחזק את 250 אלף הפלסטינים המתגוררים בה". "בסופו של דבר ירושלים תעלה במשא ומתן, ישראל מנסה לרוקן את ירושלים מפלסטינים כדי לטעון שאין בה פלסטינים (ולומר) מדוע הפלסטינים טוענים שהיא בירת המדינה הפלסטינית?"
הוא גם מציע לאמץ את הטקטיקה שגיבש פייצל חוסייני חבר הועד הפועל של אש"ף והממונה על תיק ירושלים - טקטיקת ה"נשק הדמוגרפי" ומדגיש: "אפשר לנצח את ישראל באמצעות הנשק הזה בירושלים ומחוץ לירושלים".
מחמוד עבאס לא היסס במשך שלוש השנים האחרונות לאמץ את שיטותיו של ערפאת ולא להילחם בטרור. הוא נמנע כמו ערפאת מעימות אלים עם ארגון החמאס ברציעת עזה ולא עשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את ירי הטילים לעבר ישראל. יתר על כן, הוא אימץ את שיטת ה"דלת המסתובבת" שהמציא יאסר ערפאת ושיחרר מבתי הכלא מחבלים שהיו מעורבים בפעילות טרור נגד ישראל.
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס פותח כעת במסע בקרב מדינות ערב כדי לגבש עמדה ערבית מאוחדת שתתמוך בעמדות הפלסטינים לקראת "ועידת אנאפוליס". במקביל הוא מבקש התערבות אמריקנית פעילה להפעיל לחץ על ישראל להגיש לו ויתורים נוספים.
ממשלת ישראל צריכה לדעת שצפוי לה משא ומתן קשה עם מחמוד עבאס שאיננו פחות בעוצמתו מהמשא ומתן עם יאסר ערפאת. בזמנו איים יאסר ערפאת שאם ייכשל המשא ומתן הוא יפרוש מראשות אש"ף ויעבור לגור בקהיר. גם מחמוד עבאס מאמץ את אותן שיטות ההפחדה ומאיים לפרוש אם תיכשל "ועידת אנאפוליס". בהשוואה למצבו של יאסר ערפאת בקמפ דיויד מצבו של עבאס במשא ומתן הוא טוב יותר. הוא יכול ל"נפנף" בענין החמאס שהשתלט על רצועת עזה ולטעון שצריך להגיע עימו להסכם אחרת יעלו במקומו לשלטון גורמים קיצוניים יותר. השיטה הזו כבר "עובדת" על האמריקנים וקונדליסה רייס התחילה לאמץ, באחרונה, את הטיעון הפלסטיני הזה. ישראל צריכה לזכור, ערב כינוס הועידה באנאפוליס, כי אין שום הבדל בין מחמוד עבאס ליאסר ערפאת. מבחינה מדינית, מדובר ב"אותה הגברת בשינוי אדרת". בגלל ההבדל בסגנון האישי ביניהם עלולה ישראל להידרש לשלם בויתורים מרחיקי לכת שאותם סירבה לשלם ליאסר ערפאת בקמפ דיויד לפני שבע שנים. אסור לנו ליפול ב"פח" של מחמוד עבאס. מדובר ביאסר ערפאת מספר שתיים.

AL-HAYAT AL-JADIDA אילוסטרציה: באדיבות

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

א-סימטריה בדרך לכישלון וועידת השלום - פרשנות
לאחר שבע שנים של שפיכות דמים ושיתוק מדיני ובמלאות חמש שנים לנאומו מ-24 ביוני 2002 – בו קיבל את חזון שתי המדינות לשני העמים, הכריז הנשיא בוש על ועידה בינלאומית לפיתרון הסכסוך הישראלי – פלסטיני. בוועידה באנאפוליס אמורים להשתתף צוותי המשא ומתן של ישראל ואש"פ, נציגים ממצרים ומירדן וככל הנראה גם נציגים של מדינות ערביות שכנות, מדינות הג'י-8 והחברות הקבועות במועצת הביטחון.

בעיני גורמים רבים ברשות ובישראל, הוועידה איננה אלא ניסיון נוסף ואף נואש לחזק את אבו מאזן, שניגף מול ההפיכה הירוקה של חמא"ס בעזה ואשר נכנס לישורת האחרונה של תקופת כהונתו ומנהיגותו.

ישראל צפוייה לפגוש באנאפוליס את החלשה שבמנהיגות הפלסטינית שמצויה בנסיבות הפנימיות המסובכות ביותר. כמי שכוחו בחולשתו, מנצל אבו מאזן את מצבו, חותר להביא את ישראל למשא ומתן על כלל הסוגיות ודוחה כל פיתרון או מצב זמני. "צריך להגיע להסכם מראש, אחרת אין טעם בוועידה" – אמר. אבו-מאזן נחשב, בצדק או שלא בצדק, לתקווה הישראלית והפלסטינית האחרונה לפיתרון הסכסוך בדור הנוכחי, אולם דווקא חולשתו הבולטת היא שהביאה את המערכת המדינית להחיות אותו כפרטנר למו"מ מדיני. היתה זו בעיקר השתלטות החמא"ס על הרצועה שהביאה לחידוש המשא ומתן עמו. כך או אחרת, אבו מאזן צפוי להגיע לוועידה כנשיאה של יישות פלסטינית מדממת, חצויה ושסועה, שחלקה הוכרז כ"יישות עויינת". אבו מאזן יתבע ריבונות על שטחי המדינה הפלסטינית אף שהוא איננו ריבון בתחומי הרצועה וספק אם כוחו יעמוד לו בשטחי הגדה.

הפלסטינים מתעקשים על לוח זמנים מדוייק לשיחות שלום רשמיות, אולם בישראל מעוניינים במסמך כללי יותר ומעורפל. למרות חולשתם והספק ביכולתם, מבקשים הפלסטינים באמצעות הועידה לזכות בהישגים מיידים ואנשי אבו מאזן כבר דורשים לפתוח את האוריינט האוס בירושלים ולקבל לידיהם את השליטה על הערים בגדה במטרה לחזק את מעמדו הרופף של אבו מאזן ולגייס לגיטימציה בדעת הקהל הפלסטינית, שנואשה מההסדרים המדיניים עד כה.

הוועידה צפוייה לחשוף פערים וקשיים ממשיים ובעיקר את הבדלי הגישה המשמעותיים בין ישראל לפלסטינים: גישת ההסכמים הסופיים מול גישת ההסדרים הזמניים.
הפלסטינים מצהירים, כי ישתתפו בוועידה רק אם תושג הסכמה מראש על הסכם כולל. מאז שנת 2005, הם תובעים הגעה למצב הקבע ומסרבים לדון בכל הסדר ביניים ובעיקר במושג "מדינה בגבולות זמניים". בעוד שישראל סבורה, כי יש לנסח אינטרסים כלליים, שיתייחסו במעורפל לסוגיות הליבה, תובעים הפלסטינים מסמך מפורט ו"הצהרת עקרונות" כוללת ומפורטת, שתעסוק בפתרון סוגיות הליבה של הסכסוך עם ישראל (הגבולות, מעמד ירושלים, שיבת פליטים, התנחלויות, מים וביטחון).

הגישה הפלסטינית פוגעת בסיכויים להגיע להסכמות גם על נושאים משמעותיים פחות כגון הסכמים חלקיים או אזוריים – ביטחוניים, אזרחיים וכלכליים. שר ההסברה הפלסטיני, ריאד אל מאלכי, קרא לארה"ב להפעיל לחץ על הצד הישראלי "עד שיתחייב לכל הפחות לגיבוש מסמך ויתחייב ללוח זמנים עם תחילת המו"מ".

בעמדות הפלסטיניות אין חדש: אבו מאזן רואה את ההחלטות הבינ"ל כבסיס לתביעות הפלסטיניות ולפיתרון הכולל. כך הוא נשען ומתעקש על מימוש החלטות מועצת הביטחון (242, 338, 194) לסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

עומתם, מגיעה ישראל לדיונים לאחר שתוכנית ההתכנסות של ממשלת אולמרט קרסה ותחת התוצאות ההרסניות של מהלך ההתנתקות מהרצועה. איך שגלגל מסתובב לו. ישראל, שדחתה בעבר את "שיטת השלבים" ואת "מדיניות הסלאמי" של ערפאת ואש"פ והתעקשה על הסכם קבע, חותרת כיום להסדרים זמניים. כזכור, היו אלו הפלסטינים שאיימו בשנת 1999 להכריז באופן חד צדדי על הרשות הפלסטינית, במתכונתה ההיא, כמדינה עצמאית...


מאז זרם הרבה מאוד דם ברחובות ובינתיים, שינתה הנהגת הפת"ח את עמדתה והיא מתנגדת לכל הסדר ביניים עם ישראל, מחשש שיהיה למצב הקבע. לא בכדי מצהיר אבו מאזן כי מדינה פלסטינית בגבולות זמניים היא מלכודת ואבו עלאא', ראש המשלחת הפלסטינית, הכריז, כי "לא תקום מדינה פלסטינית בלי ירושלים, עזה והגדה הם גוף אחד" והוסיף, כי "לא יסכים למדינה זמנית ולא להסכם ביניים".

חמא"ס מתנגדת לכל הסדר ובוודאי גם להסדר זמני, שכן האסטרטגיה שלה היא שלא לאפשר ל"זרם הלאומי" של אש"פ להגיע להסדרים בשום צורה ולפיכך היא פועלת לטרפד את "ההסכמים הקטנים" בדרך ל"הסכמים הגדולים". חמא"ס עדיין מקווה להיבנות כחלופה מדינית מכשלון הפת"ח והתהליך המדיני.

מה דורש אבו מאזן?
אבו-מאזן דורש הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 בשטח של 6,205 קמ"ר. שטח זה כולל את כל שטחי הגדה והרצועה, ואת כל שטחי מזרח ירושלים, על העיר העתיקה. הפלסטינים תובעים, כי בירתה של מדינה זאת תהיה ירושלים המזרחית ("אלקדס אלשריף") לצד ירושלים המערבית כבירת ישראל.

שטח זה מכיל גם את "פאתי הגדה המערבית, שנחשבו עד 1967 לשטחי הפקר" – כפי שהסביר אבו מאזן תוך רמז לריבונות הפלסטינית על איזור לטרון. אין זו הפעם הראשונה בה תובעים הפלסטינים את לטרון. עם הדיונים על המעבר הבטוח בסוף שנות ה – 90', דרשו הפלסטינים למקם את מסוף היציאה לכיוון הרצועה ליד לטרון וסירבו להקימו בביתוניא או על כביש 443... אבו-מאזן תובע גם ריבונות מלאה על המים ומקורותיהם וכן על המרחב האווירי בתחומי המדינה הפלסטינית.

הפלסטינים אינם מגלים גמישות בסוגייה הרגישה ביותר, המוטלת לפתחם של ישראל ושל העם הפלסטיני, הסוגייה שלשמה הוקם אש"פ עוד טרם כיבוש שטחי 67': את בעיית הפליטים תובע אבו מאזן ליישב על פי "היוזמה הערבית" הקובעת "פיתרון צודק ומוסכם על פי החלטת האו"מ 194". הכרה ישראלית בהחלטה 194 כבסיס לפיתרון בעיית הפליטים עלולה להעצים את "ניצחון המאבק המזויין" של הפליטים אך יותר מכך, לערער את ציביונה של ישראל כמדינה יהודית. סעיף 11 להחלטה 194 אומר: "... הפליטים, אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ..."

אגב, על פי העמדה הפלסטינית, כל ההסכם שיושג עם ישראל יובא לאישור משאל עם "של העם הפלסטיני כולו", לרבות הפליטים הפלסטינים במדינות ערב. לחלופין, ייתכן כי ההסכם יובא רק לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית – נציגת העם הפלסטיני בשטחים ו"בתפוצות".

האתגר של המשלחת הפלסטינית
אין לקנא במשלחת הפלסטינית. האמת העגומה היא, כי אלו שצפויים לצאת ל"וועידת השלום" הם דווקא אלו שאינם מסוגלים להשיג הסכמי שלום. הרחוב הפלסטיני בז להנהגתו המדומה שמקפידה לקחת חלק בהסכמי השלום המדומה. סקרי דעת קהל שנערכים בצד הפלסטיני, מלמדים, כי דווקא רעיון ה"הודנה" עם ישראל זוכה לתמיכה רחבה. כך מעדיף הרחוב הפלסטיני לדחות את הסדרי הקבע במצבו הנוכחי. רעיון ה"הודנה" מובנה עמוקות בתרבות הערבית והוא המוצא העדיף על חלקים נרחבים ברחוב הפלסטיני המסורתי.

וועידת אנאפוליס נחשבת על ידי רבים ברחוב הפלסטיני לאיום פנימי: שם מבינים, כי אם תחול פריצת דרך מדינית יחריף המאבק בין פת"ח לחמא"ס ותחת זאת מעדיפים את כישלון הוועידה, שכן הוא צפוי להביא לחידוש ההידברות הלאומית בין הארגונים.





גם ברחוב הפלסטיני מבינים כי הוועידה איננה אלא ניסיון אמריקני נואש להציג הישגים מדיניים מלאכותיים כגון שלום צודק, על בסיס הנוסחה "שתי מדינות לשני העמים" ועוד כהנה וכהנה. חוסר האימון כלפי מהלכיה של ארה"ב באזור נובע משגיאותיה האסטרטגיות בעיני רבים (ובעיקר ממאמציה הכושלים לעצב דפוסים דמוקרטיים בחברה הערבית והפלסטינית), תמיכתה הבלתי מסוייגת בישראל, ומעל לכל, כשלונותיה של ארה"ב בעיראק. ברחוב הפלסטיני נשמעים קולות נגד הוועידה, שכן איננה אלא אינטרס אמריקני ופיצוי על הפגיעה בעיראק ואף הכנה לקראת מהלך נגד איראן.

ראשי פת"ח מבינים, כי ברחוב הפלסטיני אין מקבלים את קו ההסברה שלהם, הטוען, כי יש לתמוך בדרך המדינית שבכוחה להביא להסכמים חדשים. ברחוב הפלסטיני אין מקבלים את דברי האימים של פת"ח אודות "הסכנה האיסלאמית הפונדמנטליסטית" הנשקפת מצד חמא"ס. הרחוב הפלסטיני כיום הוא רחוב שנטייתו לאסלאם גוברת, שתקוותו מהתהליך המדיני התנפצה אל קרקע המציאות ושתמיכתו בהנהגת אש"פ המושחתת התחלפה ברעיונות חדשים ובינתיים הוא מוצא מפלטו במסגדים ובמסגרות חברתיות מסורתיות חזקות ואיתנות כגון החמולות.

ברחוב הפלסטיני לא יגלו כל סלחנות לפשרות מצד אבו מאזן והפלסטינים מבינים, כי אבו מאזן לא יכול לקבל פחות ממה שהוצע לערפאת בשנת 2000, קרי, שיבתם של 250,000 פליטים מלבנון לתוך ישראל, כמהלך הומניטארי של "איחוד משפחות". סוגיית הפליטים היר העצב החשוף של הבעייה הפלסטינית: ברחוב הפלסטיני קיימת הסכמה חוצת גבולות פוליטיים וחברתיים, לפיה, זכותם הטבעית של הפליטים היא לחזור לבתים שמהם גורשו, גם בתוך תחומי "ישראל של 48'". אבו מאזן לא יוכל לצאת נגד הסכמה כזו ובוודאי כאשר חמא"ס כבר מהווה חלופה פוליטית ונערכת ל"וועידת דמשק". סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס צופה שוועידת אנאפוליס תיכשל לאור אי יכולתם של הצדדים לדון בסוגיות הרגישות.

בינתיים, בעוד אבו מאזן פונה למדינות ערב המתונות ומקווה לגייס תמיכן, פונה חמא"ס לדמשק ומכנסת וועידה של ארגוני הטרור, כדי לחשק את אבו מאזן ולהבטיח את העמדות בעניין הפליטים וירושלים. אבו מאזן מנסה בימים אלו לשכנע את דמשק שלא לארח את הוועידה.

בפת"ח מודעים לכך כי ההשתתפות בוועידה איננה צפוייה לשאת פירות אך נערכים אליה משום ההבנה כי רק באמצעותה יוכלו לשוב לקדמת הבמה המדינית או לפחות, לחלץ עוד הטבות מישראל. בפת"ח אין ציפייה לפריצת דרך אלא שהוועידה נועדה בעיני הנהגת הפת"ח לשפר במעט את מצבה. יש בפת"ח הסבורים גם, כי ההשתתפות בוועידה בינ"ל עשוייה למנוע או לדחות את זליגת חמא"ס לגדה. אחרים מודעים לכך שדווקא הוועידה, אם תיכשל, תחיש את התהליך.

המשלחת הפלסטינית מאיימת, כי לא תגיע לוועידה. אין לחשוש מאיום כזה. הניסיון מלמד את הפלסטינים כי די בהסכמתם להשתתף ב"הצגות המדיניות" כדי לגרוף הטבות, "צעדים בוני אמון" ועוד. עד כה לא נדרשו הפלסטינים לעשות ויתורים כואבים בתמורה להטבות, שהפכו קבוצה קטנה של אנשי פת"ח לבעלי נכסים פוליטיים וכלכליים.

בינתיים, יצא אבו-מאזן, לביקור במדינות מוסלמיות באסיה, במטרה לחזק את מעמדו לפני הכינוס. חשוב לו לאבו מאזן להציג עמדות שמתואמות עם מדינות ערב ועם מדינות אסלאמיות, לטוב ולרע. אם ערפאת הקפיד על כך, חובה על אבו מאזן לנהוג כמוהו.

הפלסטינים מעריכים, כי השיחות צפויות לכישלון. נוכח הפערים שצויינו לעיל ומול הקשיים מבית, יש לקבל את ההערכות הפסימיות. אם יכשלו השיחות, צפוי הדבר להביא לשורת התפתחויות:
ההנהגה הפלסטינית בראשות אבו מאזן וסלאם פיאד, היא הההנגה המתונה ביותר שהציגו הפלסטינים מאז החתימה על הסכמי אוסלו. אלא שהיא גם החלשה ביותר ולפיכך אין כל ביטחון שמוסדותיה ישרדו את הכישלון האפשרי של השיחות.

חברי צוות המשא ומתן הפלסטיני פסימיים ואין להתפלא נוכח חששם, שכישלון הוועידה יבשר את סוף דרכו הפוליטית של אבו מאזן. זה חוזר ומצהיר כי לא יתמודד על הנשיאות פעם נוספת. היעלמות אבו מאזן עלולה להיות האות המבשר את תחילת השתלטותה של חמא"ס גם על הגדה. די אם יתפטר ואת מקומו יירש, על פי החוקה, יו"ר המועצה המחוקקת שהוא מבכירי... חמא"ס.
כישלון הוועידה יחסל או יקפיא לשנים ארוכות את עיקרון הפשרה ההיסטורית, בנוסמתו המוכרת "שתי מדינות לשני העמים", שממילא התערער עם השתלטות החמא"ס על הרצועה. נוכח המבוי הסתום המדיני מאז כישלון ועידת-קמפ דיוויד, החלו גורמים שונים גם בחברה הפלסטינית, להטיל ספק בעיקרון זה והם חוששים, כי תונחת מכה אנושה על המחנה הפרגמטי. הכישלון עלול לעודד מגמות אחרות וישנות וכבר עם "תבוסת" ישראל בלבנון התעצמה התחושה ברחוב הערבי כי ישראל היא ברת ניצחון ואין להתמקד בדרך המו"מ בלבד מולה.

בשנתיים האחרונות והרבה טרם השתלטות החמא"ס על הרצועה, התרבו בזירה הפלסטינית הקריאות לפרק את הרשות ולהחזיר את השליטה הישראלית האזרחית על האוכלוסייה הפלסטינית. עלייתה של חמא"ס העצימה את הקריאה הזו. בחמא"ס קיים זרם הטוען, כי אם נגזר עליה להיפרד מהשלטון בלחץ המערב והפת"ח, טוב תעשה אם תפרק את הרשות ותטיל, גם מטעמים אידיאולוגיים, את האחריות האזרחית על ישראל, תוך שזו נושאת בנטל הכלכלי והפוליטי של הכיבוש.

א- סימטריה קיימת גם בין חמא"ס לפת"ח. בעוד שאבו מאזן מקווה להיבנות מול חמא"ס ע"י הוועידה, מעריכה חמא"ס כי כשלון הוועידה יחזק את מעמדה ויוכיח כי נסגרה דרך המו"מ המדיני ותביא גם הידברות רשמית בינה לבין פת"ח, על פי תנאי החמא"ס.

כישלונה האפשרי של הוועדה יכניס את הזירה הפלסטינית לוואקום שהדרך המהירה ביותר למלאו בתוכן מדיני חדש, היא חידוש המשא ומתן בין חמא"ס לפת"ח. מצרים כבר מכינה את המפגש בין נציגי חמא"ס לפת"ח - שמיועד להיערך אחרי אנאפוליס. העקרונות כבר נקבעו בביירות בין ג'יבריל רג'וב ומחמד נזאל מחמא"ס. כדי עודד את ההידברות, חמא"ס מביעה נכונות להעביר לפיקוח מצרי זמני את מבני הביטחון ברצועה ואת מעבר הגבול ברפיח. בחמא"ס אומרים, כי הארגון "יעניק לאבו מאזן שקט, שיאפשר לנהל את הדיאלוג אחרי וועידת אנאפוליס".

כישלון השיחות יעניק לחמא"ס תנופה חדשה להמשך ההתנגדות: ח'אלד משעל כבר אומר, כי "ההתנגדות היא האסטרטגיה לשחרור פלסטין ואנו ומתכוננים לסבב חדש של ההתנגדות". בחמא"ס מקווים כי הוועידה תיכשל ומצהירים, כי "בעיית פלסטין תיפתר אך ורק באמצעות ההתנגדות". במאמר מערכת בעיתון פלסטין נכתב, כי "אם יסכים אבו מאזן או יסרב, האינתיפאדה השלישית קרובה, שכן, אם תתקבל התוכנית האמריקאית ישראלית באנאפוליס, לא תעמוד בפני העם הפלסטיני כל אופציה אחרת".

והרי גם אנתיפאדת אל אקצאא' היא תוצאה של כשלון ועידת קמפ-דייויד 2000.


ברוך ידיד

הכותב הוא סא"ל (מיל.). בתפקידו האחרון בצה"ל שימש כראש הענף לענייני פלסטינים במפקדת מתאם פעולות הממשלה בשטחים במשרד הביטחון. מזרחן, בעל תואר ראשון, חוקר החברה הפלסטינית ובוגר המכללה הבין זרועית לפיקוד ולמטה בהצטיינות. במהלך שירותו הצבאי שימש גם כראש מפקדת התיאום והקישור לפלסטינים באזור שכם וכיועץ לענייני ערבים ביהודה ושומרון. בעל ניסיון רב והיכרות ממושכת עם כלל גורמי הזירה הפלסטינית. כיום, עיתונאי חוקר ובעבר שימש ככתב לענייני השטחים.

ראיונות וידאו עם יוני בן-מנחם

Copyright

כל הזכויות שמורות ליוני בן-מנחם © Copyright 2007-2008 Yoni Ben-Menachem
WWW.ARABEXPERT.CO.IL
תנאי השימוש באתר